עוד לא אבדה

השבוע ראיתי עם המתבגרת את הסרט "החיים יפים" באחד הקטעים האבא והבן הולכים במחנה בשעת לילה מאוחרת, בדרכם חזרה לצריף שלהם.

הלילה חשוך, מסביב ערפל סמיך, ולרגע מטשטש הגבול בין מציאות לחלום.

האב, שנושא את הבן הרדום על הידיים ,לוחש לו :

"אתה ילד כל כך טוב. תישן עכשיו. תחלום חלומות מתוקים. אולי שנינו חולמים. אולי זה הכל חלום, ובבוקר אמא תעיר אותנו עם חלב ועוגיות."

ופתאום הרגשתי תחושה מוכרת. ידעתי איך זה מרגיש בגוף.

8 חודשים שגם אני עטופה בערפל כזה. שכולנו עטופים.

צועדים באפלה, מתברברים בדרך, הולכים ומתרחקים מנקודת הסיום.  כשכל הזמן משקרים לנו שאנחנו כפסע מהנצחון בזמן שהדרך רצופה כשלונות והפסדים.

גם אנחנו מתפללים שזה רק חלום רע, ותיכף נתעורר לסתם בוקר רגיל.

בוקר ישראלי רגוע (ככל האפשר בישראל).

ממטולה עד כרם שלום, מקריית שמונה עד שדרות.

בוקר שבו אנשים מתעוררים בבתים שלהם, שותים קפה, מכינים סנדוויצ'ים, שולחים את הילדים לבית הספר, והולכים לעבודה. קצת מבלים, קצת מטיילים, והרבה מקטרים. שגרה.

אבל 8 חודשים שאנחנו מתעוררים בכל בוקר לסיוט. סיוט שלא רואים את סופו.

ואיך שאנחנו מתעוררים החלום נגוז, בדיוק כמו בשיר של חיטמן, שנכתב לפני 40 שנה -

"וכשהתעוררתי נזכרתי בחלוםויצאתי לחפש מעט שלוםולא היה מלאך ולא היה שלוםהוא את הבשורה לקח ואני עם החלום"

ובכל בוקר עוד בשורת איוב. והלב כבר לא עומד בזה. שמעתי על מנתח לב שמספר על עלייה מטורפת בכמות הניתוחים שהוא מבצע. ככה זה כשהצער והכאב חוצבים ללא הרף בלבבות, יש מי שלא עומדים בעומס וקורסים.

וכשהמציאות כל כך קשה, מטבע הדברים, עולה הרצון לשבור את הכלים, לארוז מזוודה ולעוף מפה.

אבל הרוב רק מדברים, כי אין להם לאן או איך לברוח, אבל בעיקר כי הם לא באמת רוצים.

רק מעטים אלו שהגיעו לנקודת קיצון מממשים את האיום ויורדים מהארץ.

אבל הרוב עוד לא שם. רובנו נעים על הרצף שבין שני הקצוות, בין האופטימי לפסימי,

בין "עוד לא אבדה תקוותנו" לבין "שלום, אני נוסעת".

וגם זה משתנה לפי מצב הרוח ומבזקי החדשות.

האמת היא שבין האופטימיים לפסימיים מתקיימת מציאות אחת, ורק הפרשנות שלה משתנה בהתאם לנקודת המבט של המתבונן.

בדיוק כמו בסרט, המציאות היא סיוט אבל כשהיא מוצגת לילד כמשחק, הוא מצליח למצוא בה משמעות ותקווה. הרצון לנצח במשחק ולזכות בטנק הנכסף היו הסיבות שהשאירו אותו בחיים.

חשבתי לעצמי מה ה"טנק" שלי? למה אני נאחזת במקום הקשה הזה?

אז קודם כל כי יש לי טנק אמיתי, הטנק שבו יושב ממש עכשיו קצין השריון שלי (רועיקי כפרה עליו כמה געגועים...) וזו כבר סיבה מספקת.

אז הקצין יחד עם אח שלו היהלום קושרים אותי לארץ יותר מאשר הייתי קשורים אי פעם בעצמי.

אבל מעבר לכך, יש את ה"טנק" המטאפורי שהוא בעיני מדינת ישראל.

נדמה לי שהוא ה"טנק" של כולנו, הפרס שאנחנו כמהים ומצפים לו, ובשבילו מוכנים לסבול עד הנצחון המוחלט או סתם עד לסיום המלחמה.

המדינה שלנו, שבתוכה המשפחה והחברים, והאנשים הטובים שחיים כאן, וגם העברית והדגל, והמורשת. זה שלנו מהבית ואין סיכוי שנוותר עליהם.

נכון, אפשר להמשיך ולקיים חיים כישראלים גם כשגרים במדינה אחרת, ע"ע כל קהילות הישראלים בתפוצות, אבל גם הם קשורים בחבל הטבור לארץ, מקובצים בחבורות של ישראלים כי אין להם סבלנות למקומיים הסתומים הקרירים עם המנטליות המוזרה שלהם, ואיך הם ישרדו בלי אספקה סדירה של במבה ושקדי מרק?

אין ישראלים בלי ישראל ולכן אנחנו נמשיך להאחז בארץ הזאת. גם בגלל העבר שלנו, ובגלל ההורים שלנו, אבל בעיקר בשביל העתיד, ובשביל הילדים והנכדים שלנו.

אנחנו נמשיך להחזיק את התקווה לעתיד טוב יותר.

כולכם מכירים את סצנת הסיום המרגשת של הסרט, שבה הטנק האמריקאי (אלא מה) מגיח מעבר לפינה ועוצר מול הילד הקטן שעומד נדהם.

הדוד סם ממשיך להציל אותנו, ולא נוכל לשרוד בלעדיו,

אבל ההבדל הגדול הוא שהפעם מי שמציץ מצריח הטנק הוא לא אדם זר,

אלה הילדים שלנו, ישראלים מלידה, והם לא יתנו לאף אחד לעקור אותם מהארץ הזאת פעם נוספת.

ובשבילם אסור לנו לאבד את התקווה.